״אמא, את לא יודעת מה קרה לנו!״ זהבה,באמצע התארגנויות אחרונות לשבת, כמעט זורקת דברים מהידיים. הקול של נחמה בטלפון לחוץ, לחוץ.

זהבה ידעה מה ברקע:נחמה הוזמנה לטיפול רפואי ביום ב׳ בבוקר,טיפול המחייב אשפוז 48 שעות קודם,ועקב קדושת
השבת היא הגיעה לביה״ח כבר ביום שישי.מה שזהבה לא הבינה הוא מה קרה היום,היכן השתבשו דברים.

״אמא, אנחנו פה בתחנה, הרגע הגענו לירושלים, מוטי הוריד הכל מתא המטען והאוטובוס נסע, ואנחנו מגלים שהתיק הירוק שלי חסר. התיק הירוק עם כל המסמכים שהכנתי!!!״. הקול של נחמה קורע אותה שוב, בתה כמעט מייללת:
״אמא, התיק נשאר באוטובוס… אנחנו פה ברחוב, עוד מעט נגיע, אבל אולי כדאי בינתיים להתקשר לאגד, שידברו עם הנהג, שלא ינעלו את התיק באיזה מקום. יש שם את כל הבדיקות והמסמכים!״
הקול של נחמה לחוץ, כמה לחוץ! זהבה עוזבת הכל ורצה להביא ספר טלפונים, אבל מבט בשעון עוצר אותה.

״נחמה׳לה, יום שישי היום, השעה כמעט שתיים! כל המשרדים סגורים עכשו! אין למי להתקשר. ביום ראשון נדבר עם מי
שצריך״. היא מנסה לשדר בטחון בעצמה, חוזק, תמיכה. נחמי נשמעת כמו באמצע סערה.

״אני לא מאמינה שזה קורה לי, אני לא מאמינה״, נחמי מתקשה להרגע. ״מה אין שם, בתיק הזה? כל הדברים שלי, כל הניירת! אני פשוט חייבת את התיק הזה״. ברקע קולות של אוטובוסים, של מכוניות נוסעות והמולה של ערב שבת. זהבה מנסה, עם הטלפון על הכתף, לסיים את ההכנות האחרונות לפני שהחבורה העליזה הזו פורצת הביתה. בזהירות היא מוציאה מן התנור את התבנית הרותחת, הקרם כבר מוכן, הזיגוג השוקולדי גם כן, המזלף עם הקרם הלבן. לזלמן תהיה בשבת חגיגת יום הולדת של גיל חמש. סעודת חומש עושים בחיידר, אבל לה אין כוח לנסוע עד תפרח. היא הציעה לעשות פה מיני-סעודה. אם בין כה וכה הנכדים באים לשבת, תהיה פה סעודת-חומש זוטא.

העוגה כבר כמעט מוכנה. כולה משוקלדת, עכשו צריך לעטר אותה עם הקרם הלבן. זהבה מותחת קוים ישרים ומתעגלת עם הפינות, מדגישה את הפיתולים, מן המרכז והחוצה, למעלה ולמטה, אבל הראש שלה בנחמי ובתיק הירוק. מה תעשה נחמה בלעדיו? היא באמת זקוקה לו. מסכנה. ואיזה לחץ זה. לפני טיפול רפואי לחוצים שבעתיים. היא זונחת לרגע את העוגה וניגשת אל הטלפון. אפס. איש לא מרים. שעה שתיים בצהרי יום שישי, כל המשרדים סגורים.

היא לא כותבת אותיות על העוגה, כדי שיהיה אפשר לחתוך בשבת. רק הפסים בצדדים, כמו דפים, וסימוני אותיות. לא אותיות ממש, רק כאילו. היא לא מספיקה לבחון את מעשי ידיה, כשהדלת כמעט נעקרת מציריה. נחמי ומוטי, זלמן בן
החמש ויענקי בן הארבע, טלי בת השלוש וחני בעגלה.כל הנכדים מלווים באביהם. חיבוקים, נשיקות, קבלת פנים סוערת
לאורחים מתפרח הרחוקה, אבל התיק הנעדר עומד בחלל.

״העולם לא עומד על תיק״, מנסה זהבה בטלפון. נחמי לא מסוגלת לקבל. ״כל המסמכים, והניירת והמכתב שהיה לרופאה
כל כך חשוב שאקח איתי. אני לא נרגעת מזה, לא נרגעת!״

״שבת היא מלזעוק! ביום ראשון נעשה טלפונים ונברר לאן נסע התיק…״ זלמן מגלה את העוגה וצעקות האושר שלו מחרישות אוזנים. מה תיק, מי תיק, יש לו חומיש-סעודה. בשבילו זה כל העולם.

במוצאי שבת עולה המשפחה על האוטובוס לתפרח. אוטובוס אחר, נהג אחר, התקווה הקלושה הזו התבדתה. צריך למצוא את התיק.

ביום ראשון בבוקר מתקשרת זהבה אל אגד אבדות בירושלים. משרד ראשי, מעבירים אותה אל פקיד במחלקת אבדות. היא מתארת את התיק, ומדגישה את חשיבותו. הפקיד לא נתקל בדבר כזה, אבל הוא יחפש. היא מחכה על הקו, מתוחה.

״אין פה דבר כזה, גברת״, הוא אומר מקץ שני רגעים.

״תבדוק בכל זאת… זה יקח לי שעה-שעה וחצי להגיע עד אליכם, חבל לבוא לחינם. תיק ירוק שאי אפשר להחמיץ, והוא חשוב לנו כל כך. אתה מבין? זה של הבת שלי, כל הניירת הרפואית והמסמכים והכל. בטח גם לך יש ילדים ואתה יודע מה זה כשהילדה שלך לחוצה״. היא מדברת הרבה, כדי להעסיק אותו על הקו, בינתיים הוא מחפש.

אבל אין. התיק לא שם.

״אתה בטוח?״

״בטוח כמו ששמי משה״.

היא מניחה את האפרכסת באכזבה ומנסה את מחלקת האבדות של אגד באר שבע. הפקיד עורך סיור מהיר במחלקה, אבל אין פריטים חדשים. ״הייתי פה בשישי, אני יודע. לא הובא שום תיק נסיעות. לא ירוק ולא אחר״

״אבל זו הבת שלי, והמסמכים, והניירת, והבגדים…״

״אני מבין ומצטער, גברת, אבל תיק ירוק לא הביאו לפה. וגם לא סגול או אדום. פשוט לא הביאו״.

היא מתקשרת לנחמי שמחכה כבר בקוצר רוח.

״אז זהו, אבד? אין סיכוי?״ הקול של נחמי צונח.

״השם יכול הכל, אבל אני לא רואה שיש לי משהו נוסף לעשות. שמוטי ילך למרפאה ויוציא העתקים של כל הבדיקות״. ״אבל
המרפאה בבאר שבע! איך הוא יעזוב את הקטנים ויסע? ״.

״אבל אין לך ברירה, את זקוקה לזה״.

נחמי מניחה את האפרכסת באנחה כבדה, ליבה של זהבה יוצא.
היא מחייגת עוד פעם לאגד אבדות בירושלים. היא לא יודעת מה היא הולכת לומר לפקיד, אבל אולי, אולי התיק בכל זאת
יגיע. שהוא יבין כמה זה חשוב, שירגיש שזה קריטי. נחמי כל כך לחוצה ואפשר להבין אותה. הוא שומע את הקול שלה
ואומר ״אבל כבר התקשרת, גברת! אמרתי לך שאין פה שום תיק ירוק – ״ ותוך כדי נחמי על הקו, בטלפון השני.

״אמא״, היא אומרת בתקווה גדולה ״אמא, תרמתי ל״קופת העיר״, תרמתי והשם יעזור, אולי תנסי עוד פעם?״ זהבה
מהמהמת משהו אל האפרכסת, שנחמי תבין שהיא בשיחה עכשו, ומגביהה קצת את קולה. התרומה זורמת בעורקיה כמו
אנדרלין, וממריצה אותה לשנס שוב מתניים ולנסות: ״אבל תבין, אדון, התיק הזה כל כך חשוב לה, אולי תעשה עוד מאמץ? באמת סליחה שאני מבקשת, אבל זה מוכרח להיות היכן שהוא!״

״את יודעת מה?״ אומר האיש פתאום, וקולו מתחלף באורח פלא מעצבנות לנכונות כנה לעזור, ״את יודעת מה? אסור לי
לעשות דבר כזה, באמת שאסור לי, אבל בכל זאת אתן לך את המספר האישי של הסדרן בבאר שבע. אולי הוא יוכל לעזור״.

זהבה רושמת בזריזות את המספר.

״התרומה התחילה לעבוד״, היא מדווחת תוך כדי לנחמי, בקו השני. ״חכי, יש לי את המספר של הסדרן בבאר שבע. קודם כל הוא יאתר את הנהג ואז נראה״. נחמי נשארת על הקו.

היא מחייגת את המספר, מציגה את עצמה ומבקשת עזרה.

״אני לא מבין! מי נתן לך את המספר שלי? זו הפקרות, הדבר הזה! יש כללים ברורים במערכת! אסור למסור לזרים את
המספרים האישיים. מה הוא חושב לעצמו, הפקיד ההוא שם? חכי חכי, מה שהוא יקבל על הראש״. זהבה נבהלת, אבל
התרומה…

התרומה ממשיכה לעבוד.

״מה את אומרת? אוטובוס שיצא מתפרח בשעה שתים עשרה? נראה לי שבכלל לא מדובר באוטובוסים מכאן! הם יוצאים
שניים שניים, האוטובוסים האלה? כן? הם מרחובות! חכי, תני לי להציץ במערכת״ היא שומעת את ידו רצה על פני הקלידים. ״כן, הם מרחובות. את צריכה לדבר עם הסדרן שם. אבל אסור לי לתת מספר. אסור בהחלט. מה נעשה? טוב, הנה אתן לך אותו״. זהבה רושמת, לא מאמינה למזלה הטוב. נחמי על הקו, שומעת בהשתאות את חילופי הדברים.

ושוב היא מחייגת, זהבה. הסדרן מרים, היא מספרת בכמה מילים את הסיפור. ״אבל מי נתן לך את המספר האישי שלי,
למען השם? מה קורה פה? אנשים שכחו את כל הכללים? מה זו רוח הנדיבות שתקפה אותם? באמת, אני מכיר את האנשים כבר שנים. וזה לא הולך ככה, זה פשוט לא הולך ככה! רגע. מה את אומרת? אוטובוסים מתפרח? שישי בשתים עשרה? ״ היא מאשרת , הוא מהמהם.
״יש לך אולי כרטיס נסיעה?״ נחמי על הקו, איזה נס. ״נחמי, יש לך כרטיס נסיעה?״ היא שואלת. בליבה יודעת את התשובה. מי זה שומר כרטיסי נסיעה? חבל כל כך. לא נראה שהסדרן הזה בעל סבלנות ארוכה מדי.

״אמא, יש לי! חכי, אני מביאה!״

״יש כרטיס, יש!״ אומרת זהבה לסדרן. ״הנה, הנה מביאים אותו״.

״טוב, אז תקריאי לי מספר״. נחמי מתקשרת מיד לתפרח.
״זלמן נהיה בן חמש בשבת, בהלוך עוד לא ניקנו עליו, בחזור כבר כן, אז נשאר לנו ניקוב… שמרנו אותו!״ היא שומעת את
המספרים, ומקריאה אותן לאמה, זהבה קוראת אותם לסדרן.
הוא שומע.

״כן, זה אילן״ הוא פוסק מיד. ״אילן רביבו. אסור לי לתת מספרים של נהגים. פשוט אסור. זה חוק בל יעבור במערכת.
אבל… אבל… מה אגיד לך? קחי את המספר של אילן ותשאלי אותו. זה הכי טוב״.

זהבה מודה להשם בלחש. זה המספר השלישי שהיא מקבלת
ב׳איסור׳… לכו תבינו כוחה של תרומה.

היא מחייגת לנהג. הוא מרים מקץ דקה, רק שומע את המילים ׳תיק ירוק׳ ומכריז: כן, הוא אצלי התיק הזה… איזה יופי שהגעתם אלי. אבל מי נתן לכם מספר? אני לא מבין, זה הרי אסור… לא נורא, העיקר שהגעתם. אשים אותו באגד אבידות
של רחובות עוד שעה-שעתיים. בסדר?״ היא מודה לו, ומניחה את האפרכסת באנחת רווחה.

״ראית מה זה, מהרגע שנתתי תרומה הענינים התחילו לרוץ״,
מסכמת נחמי בסיפוק. ״כן, ממש ככה. שמעת איך כל אחד מהם קפץ על זה שנתנו לי את מספרו האישי? קפץ-קפץ, אבל
נתן גם הוא את המספר הבא. היו יכולים להתרגז, לטרוק. תראי איך שהם עזרו בשמחה. עם ישראל זה עם ישראל״.

עכשו נשארה השאלה מי יביא את התיק לירושלים. טלפון אחד נוסף אל דוד מבוגר שגר ברחובות, והבעיה הזו נפתרה גם
היא באופן מפתיע. הוא צריך להיות היום בירושלים… הוא יגש לשם עוד שעתיים –שלוש, ויביא את התיק עד בית החולים.
ספיישל.. ספיישל מבורא עולם.

תגידו אתם‚ זה לא מרגיש?